מפרק הברך הוא אחד מהמפרקים הגדולים והחשובים ביותר בגוף האדם. הוא מחבר בין עצם הירך לעצם השוק ומאפשר לאדם לרוץ, לקפוץ, להתכופף, ללכת ולהתנייד באופן כללי.
הסחוס שממוקם בין עצמות המפרק משמש כמעין בולם זעזועים אך כאשר הוא ניזוק, העצמות מתחככות זו בזו מה שמוביל לשחיקתן ולכאבים חמורים. הרס של הסחוס יכול להיגרם בעקבות זיהום, מחלה אוטואימונית, מחלה ניוונית, פציעה או חבלה, שימוש יתר מוגזם במפרק ועוד.
שחיקה של הסחוס היא תופעה שכיחה מאוד באוכלוסייה הכללית ולכן כיום ישנם טיפולים רבים ומגוונים ביותר שמיועדים לשמור על טווח התנועה של המפרק, להאט את קצה השחיקה, להקל על הכאבים ולאפשר לאנשים שסובלים משחיקה של הסחוס איכות חיים אופטימאלית.
עם זאת, במצבים בהם הטיפולים השמרניים לא עזרו, ישנו צורך לשקול את האפשרות הכירורגית להחלפת המפרק ולהשתלת תותב מלאכותי תחתיו. הניתוח נדרש במצבים חמורים בלבד בהם תפקוד המפרק נפגע באופן חמור ובמצבים בהם המפרק החולה מסב למטופל כאבים חריפים.
ניתוח להחלפת מפרק בברך על קצה המזלג
ניתוח להחלפת מפרק בברך מבוצע לרוב תחת הרדמה מלאה. במהלך הניתוח המנתח חותך חתך בקדמת הברך שמספק לו גישה לפנים הברך. לאחר מכן הוא מסיט את הפיקה של הברך ומפריד בין עצם השוק לעצם הירך. בשלב הבא המנתח מנסר את הסחוס הפגוע ואת חלקי העצמות הפגועים ומחדיר במקומם את התותב המלאכותי. את הניתוח ניתן לבצע באופן מלא או באופן חלקי בהתאם למידת החומרה של הנזק.
למרות שהמפרק המלאכותי לא מסוגל להחליף בצורה מושלמת את המפרק ולאפשר לבצע כל פעילות שהיא בדומה למפרק בריא, הרי שתשעים וחמישה אחוז מכלל המנותחים מדווחים כי הם מרוצים מתוצאות הניתוח.
לאחר שמסתיימת תקופת ההחלמה מהניתוח המנותחים יכולים לעסוק במגוון רחב של פעילויות ספורטיביות מתונות כמו למשל רכיבה על אופניים או שחייה ואיכות החיים שלהם משתפרת פלאים.
רשלנות רפואית בניתוחי ברך
בדיוק כמו כל סוג אחר של ניתוח, גם ניתוח ברך כרוך בסיכונים מסוימים ובדיוק כמו כל ניתוח אחר, גם ניתוח ברך עלול להוביל לסיבוכים מסוימים. עם זאת, לא כל מקרה שבו נגרם נזק למנותח אכן יכול להוות עילה להגשת תביעה בגין רשלנות רפואית.
כך למשל במקרה של גדי (שם בדוי) שעבר ניתוח להחלפת מפרק ברך ומאוחר יותר סבל מזיהום חריף בברך. בכתב התביעה טען גדי כי הזיהום נגרם לו בשל רשלנות רפואית אך בבדיקה מדוקדקת נמצא כי הצוות הרפואי פעל בהתאם לכל ההנחיות ולכל הפרוטוקולים המוכרים בספרות הרפואית וכי הזיהום הוא סיבוך שמתרחש בשכיחות של 1-2:100 ניתוחים. במקרה הנ"ל קבע בית המשפט כי לא ניתן היה למנוע את הזיהום ולכן לא זכה גדי בתביעה.
במקרה אחר בו הוגשה תלונה בעקבות זיהום בברך לאחר ניתוח, דווקא כן הוכח כי מדובר היה במקרה של רשלנות רפואית, אך לא של הצוות המנתח כי אם של הצוות בחדר המיון.
דלית (שם בדוי) עברה ניתוח להחלפת מפרק בברך ולאחר שבוע הגיעה לחדר המיון עם תלונות על כאבים ונפיחות במפרק. בכתב התביעה נטען כי הצוות בחדר המיון ייחס את הכאבים לניתוח עצמו שכן בקרב כל המנותחים מורגשים כאבים וכתוצאה מכך לא בוצעו לה בדיקות כלשהן. בסופו של דבר נאלצה לעבור ניתוח נוסף להחלפת המפרק המלאכותי ובשל כך נפסקו לה פיצויים על סך 175,000 ₪.
החשיבות של יידוע המטופל
בדומה לכל פעילות רפואית, גם במקרים של ניתוח בברך, חלה על הרופא החובה ליידע את המטופל בנוגע להליך שהוא עתיד לעבור. למרות שכיום בעידן המידע כל אדם יכול לגלוש באינטרנט ולברר פרטים רבים על ההליכים השונים, הרי שאין זה פוטר את הרופא מחובת היידוע.
על הרופא להסביר למטופל את מצבו הרפואי, לשתף אותו בנוגע לסיכונים שכרוכים בביצוע הניתוח, לעדכן אותו בנוגע לאלטרנטיבות נוספות שקיימות במצבו, להסביר לו את השיקולים בעד ונגד ביצוע הניתוח ובסופו של דבר לאשר כי הבין את כל שנאמר לו.
לפני ביצוע הניתוח על הרופא להחתים את המטופל על טופס הסכמה מדעת וטופס זה צריך להישמר מכל משמר. כל מקרה שבו אדם חותם על טופס כזה מבלי שהוסבר לו כל שצוין לעיל, יכול להוות עילה להגשת תביעה בגין רשלנות רפואית.
אולי יעניין אותך גם:
רשלנות רפואית בארתרוסקופיה – ניתוח לקרע במניסקוס
