רשלנות רפואית בקופת חולים

חלק נכבד מן התביעות המוגשות בשל רשלנות רפואית, מוגשות נגד קופות החולים.

ניתן לחלק את התביעות הללו לשני סוגים: תביעות רשלנות קלאסיות, המוגשות בשל רשלנות באבחון או בטיפול והסוג השני הוא תביעות רשלנות מנהלתיות, אשר במסגרתן, החלטות מטעמי תקציב מהוות רשלנות רפואית.

כל מטופל אשר נפגע מרשלנות רפואית של קופת החולים, תהיה סיווגה אשר תהיה, רשאי להגיש תביעה נגד קופת החולים ולקבל פיצוי כספי בגין כל נזקיו.

רשלנות באבחון ורשלנות בטיפול

קופות החולים נתבעות לא מעט בבתי המשפט בגין רשלנות באבחון ורשלנות בטיפול, בנסיבות שונות ומגוונות. כך למשל, כאשר הרופא המטפל נכשל באבחון מחלה בה לוקה המטופל. העדר אבחון יכול לנבוע בין השאר בשל פענוח שגוי של בדיקה, או בשל התעלמות מתסמינים עליהם מדווח המטופל ואי הפנייתו לביצוע בדיקות נחוצות.

רשלנות רפואית בטיפול יכולה להתרחש גם היא במגוון רחב של מצבים, כך למשל, כאשר ניתנת למטופל תרופת מרשם במינון לא מתאים, מינון הגורם למטופל לנזק. דוגמא נוספת: כאשר ארע מחדל רשלני במסגרתו לא בוצע מעקב רפואי אחר מטופל, כאשר נוהל הטיפול דורש זאת, למשל, במצב שבו קיים חשד להתפתחות מחלה ויש צורך בביצוע בדיקות מעקב בכדי לאשש או להפריך את החשד.

רשלנות רפואית מנהלתית

מוסדות רפואיים, כמו קופת חולים, עלולים להתרשל בעבודתם ולהפר את חובת הזהירות שלהם כלפי המטופלים, גם בשל רשלנות רפואית מנהלתית. זו מתאפיינת בהחלטות המתקבלות מטעמי תקציב, אשר שמות בצד את טובתו הרפואית של החולה וגורמות לו בכך לנזק חמור.

למשל, כאשר קופת החולים אינה מאשרת למטופל לקבל תרופה מסוימת, בשל שיקול כלכלי ומתעלמת מכך כי זו התרופה אשר הותאמה לו על ידי הרופא המטפל. דוגמא נוספת: אי מתן אישור לביצוע בדיקות מסוימות למטופל, החיוניות לאבחון מצבו ולהתאמת טיפול נכון ויעיל.

כל ההחלטות הללו ואחרות, אשר מתקבלות מתוך שיקול כלכלי ולא מתוך שיקול רפואי, הן בגדר רשלנות רפואית משום שהן מונעות מתן טיפול רפואי סביר לחולים. לא פעם, הן גורמות למטופלים לנזק פיזי חמור ואלו רשאים להגיש תביעת פיצויים לבית המשפט.

הגשת תביעה

הוכחת טענה של רשלנות רפואית, דורשת למעשה מן התובע, את הוכחתם של ארבעה רכיבים:

1. קיומה של חובת זהירות כלפי התובע: רשלנות יכולה להתקיים רק היכן שלמזיק הייתה חובת זהירות כלפי הניזוק. בכל הנוגע ליחסים שבין מטופל לבין הרופא המטפל בו והמוסד הרפואי, נקבע כי קיימת חובת זהירות המחייבת את שני הגורמים להעניק טיפול רפואי העומד בסטנדרט הטיפול הסביר.
2. חובת הזהירות הופרה: על התובע יהיה לשכנע את בית המשפט, כי הנתבעת, קופת החולים, חרגה בהתנהגותה, מסטנדרט הטיפול המקובל והפרה אפוא את חובת הזהירות שלה כלפי התובע. בחינת התנהלותה של קופת החולים, תיעשה על פי מבחן אובייקטיבי של סבירות, כלומר, האם רופא או מוסד רפואי סביר, היה נוהג כפי שנהגה הנתבעת באותן הנסיבות, או האם היה נוהג אחרת.
3. הוכחת נזק פיזי: חריגה מסטנדרט הטיפול המקובל, היא רשלנות רפואית בין אם גרמה לנזק ובין אם לאו, אך לרוב, תביעות רשלנות רפואית מוגשות כאשר הרשלנות גרמה לנזק פיזי חמור למטופל ועל היקף נזקיו, מתבסס סכום הפיצוי. מטבע הדברים, ככל שמדובר בנזק משמעותי יותר, ארוך טווח, אשר פגע בצורה מובהקת ביכולת התפקודית של המטופל, הרי שסכום הפיצוי יהיה לרוב, גבוה יותר.
4. קיומו של קשר סיבתי: יש להוכיח כי התנהגות הנתבעת היא זו אשר גרמה לנזקים מהם סובל התובע ואלו לא היו נגרמים לולא רשלנותה. כלומר, התובע צריך לשלול אפשרות כי נזקיו הם תוצאה של אירוע אחר, כמו בעיות רפואיות אחרות מהן הוא סובל.

עוד באותו הנושא: רשלנות רפואית בבית אבות