מחלת לופוס, המוכרת גם בשמה העברי ״זאבת״, היא מחלה אוטואימיונית (חיסונית), במסגרתה, מערכת החיסון, המופקדת על מאבק בגורמים זרים החודרים לגוף, פונה כנגד עצמה, ותוקפת את הגוף עצמו.
בדומה למספר רב של מחלות כרוניות, גם הגורמים המדוייקים למחלת לופוס טרם אובחנו לחלוטין, אף שההנחה המקובלת היא כי מדובר במוטציות גנטיות שונות שמקורן בגוף.
אף שמדובר במחלה נדירה יחסית, התוקפת פחות מעשירית האחוז באוכלוסייה, המחלה מופיעה בשכיחות גבוהה ביותר בקרב נשים, וכן בקרב שחורים ביחס ללבנים. אף שלאורך מרבית ההיסטוריה, המחלה נחשבה כחשוכת מרפא,והובילה בסופו של דבר לפטירתו של המטופל, בימינו, הודות להתפתחות הרפואה, ולהבנה הגוברת אודות המחלה ודרכי התפתחותה, טיפול רפואי עשוי לאפשר לחולי לופוס להמשיך ולנהל חיים תקינים לאורך שנים ארוכות, עד הגיעם לשיבה טובה.
רשלנות באבחון לופוס
הקושי העיקרי המאפיין אבחון מחלת לופוס, אפילו בהשוואה למחלות כרוניות אחרות בעלות שכיחות דומה, הוא הקושי הניכר באבחון המחלה, וזאת משתי סיבות. ראשית, התסמינים של המחלה נוטים להשתנות בצורה דרסטית מחולה לחולה, כך שכמעט לא ניתן להגדיר חשד מבוסס.
שנית, גם התסמינים הנפוצים ביותר למחלה (חום גבוה, פריחה על העור, דלקות מפרקים, ועוד), עשויים במידה רבה של סבירות להצביע על שורה ארוכה של מחלות שונות, מה שמקשה עוד יותר על האבחון המדוייק.
מסיבה זו, אבחון של מחלת לופוס נוטה להיות הליך ממושך,ומתבסס לרוב על שלילה הדרגתית של מחלות שונות, עד הגעה למקור המחלה. אבחון זה עלול להיות ממושך אף יותר במידה והרופא המטפל, עקב חוסר תשומת לב או חוסר בקיאות בתחום, נמנע מהפניית המטופל לבדיקות נוספות,הנדרשות לצורך אבחון.
במקרים בהם החולה סובל מתסמינים מובהקים של מחלת לופוס, אך חרף זאת הרופא המטפל לא בוחן את האפשרות שבמחלת לופוס עסקינן, ולא מורה בדבר ביצוע הבדיקות הנדרשות, הדבר עשוי להוות משום רשלנות רפואית, ובלבד שהוכח כי עקב רשלנותו, מצבו הרפואי של החולה התדרדר בצורה ממשית, כאשר היה ניתן למנוע זאת תוך הפעלת שיקול הדעת, לו הרופא נדרש במסגרת תפקידו וניסיונו המקצועי.
רשלנות בטיפול בלופוס
כאמור, בימינו הרפואה טרם איתרה תרופה למחלת לופוס, ומשכך, הטיפול הרפואי במחלה מתמקד בניסיון להקל ככל הניתן את תסמינים השונים של הסובל מהמחלה, ולסייע לו לשמור על שגרת חיים תקינה, עד כמה שניתן.
טיפול מסוג זה יכול לכלול סטרואידים, תרופות המשמשות לדיכוי המערכת החיסונית, וכן הנחיה לנקיטה באורח חיים בריא, לצורך מניעת התדרדרות נוספת במצבו הרפואי של החולה.
הניסיון מוכיח, כי חולי לופוס אשר אובחנו בשלב מוקדם, וזכו לטיפול רפואי המותאם ישירות למצבם הרפואי, הם בעלי סיכוי גבוה להימנע מהתדרדרות רפואית ומהחמרת תסמיני המחלה. לעומת זאת, טיפול רפואי שאינו מותאם ישירות למצבם, עלול שלא לסייע, כי אם אף לתרום להתדרדרות נוספת במצבם הרפואי, עקב קבלת טיפול רפואי מיותר ומזיק.
כאמור, הטיפול במחלת לופוס עודנו במידה רבה תחום ניסיוני, כאשר הרופאים עודם מנסים גישות שונות לצורך מתן טיפול רפואי מיטבי לכל חולה. עם זאת, במקרים בהם ברור כי הטיפול הרפואי הניתן לחולה גרר במישרין התדרדרות במצבו הרפואי, אותה היה על הרופא המטפל לצפות עקב ניסיונו והכשרתו המקצועית, הרי שהנחיית המטופל לנקוט בדרך זה עשויה להוות מקרה של רשלנות רפואית, ולהוות עילה להגשת תביעה בנושא לבית המשפט, אשר בסמכותו להורות על תשלום פיצויים כספיים בסכומים גבוהים לזכות החולה, כפיצוי, ולו חלקי, על הנזק שנגרם לו עקב רשלנות הרופא המטפל.
