המצאתן של התרופות האנטיביוטיות, המהווה מגוון רחב של תרופות שונות המיועדות לחיסול חיידקים המקננים בגוף האנושי, שינתה במידה רבה את פניה של הרפואה לאורך המאה ה-20, והובילה להכחדתן המלאה של מספר רב של מחלות שונות, ולשיפור יכולתה של הרפואה להתמודד עם אחרות.
למעשה, חוקרים רבים מחשיבים את העלייה הניכרת בתוחלת החיים לאורך המאה ה-20, כגורם ישיר של השימוש הרפואי הנרחב באנטיביוטיקה, יחד עם ההמצאות והפיתוחים שונים בתחום הרפואה.
עם זאת, וחרף המוניטין הציבורי שיצא לאנטיביוטיקה, כתרופת "פלא", המחסלת כמעט כל זיהום חיידקי ללא תופעות לוואי, הרי שבפועל, מרבית התרופות האנטיביוטיות מלוות בתופעות לוואי שונות, אשר מרביתן לא מורגשות, או בעלות השפעה זניחה.
למרות זאת, בעבור מיעוט מהאנשים, הסובלים מרגישות למרכיבים שונים בתרופות אנטיביוטיות, תופעות לוואי אלו עלולות לגרור נזק רפואי ממשי, ובמקרים חריגים, אף לגרור התדרדרות רפואית ממשית בבריאותו של החולה לאורך זמן.
רשלנות רפואית במתן התרופה
אף שבימינו, האנטיביוטיקה נחשבת לרוב כקו הטיפולי הראשון עבור מגוון רחב של זיהומים נגיפיים, הרי שחשוב לזכור, כי המגוון הרחב של התרופות האנטיביוטיות הקיימות בשוק מיועדות לטיפול במגוון רחב של זיהומים שונים, ומשכך, על הרופא המטפל מוטלת החובה להתאים את האנטיביוטיקה למצבו הרפואי הפרטני של החולה.
במקרים בהם לחולה נרשמת תרופה אנטיביוטית שאינה מותאמת לזיהום ממנו הוא סובל, לאנטיביוטיקה לא צפויה להיות משמעות חיובית, מה שעלול לאפשר התדרדרות נוספת במצבו הרפואי.
יתרה מזאת, במקרים בהם לחולה נרשמת תרופה אנטיביוטית, אף שמעבר על הרקע הרפואי שלו מוכיח כי הינו רגיש למרכיביה, התרופה האנטיביוטית עלולה לגרור במישרין הרעה במצבו הרפואי, ובמקרים חריגים, נטילה ממושכת של התרופה עלולה אף להוביל לקריסת מערכות פנימית.
משכך, ובטרם רישום האנטיביוטיקה, על הרופא לוודא כי לחולה לא קיימת רגישות לאחד ממרכיבי האנטיביוטיקה, ובמידה וכן, לבחון אפשרויות לטיפול חלופי, שלא יסכן את בריאותו בטווח הארוך.
מקרים בהם לחולה נרשמת אנטיביוטיקה כלאחר יד, ללא התאמה למצבו הרפואי, או מבלי לברר ראשית את רגישותו למרכיביה, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק רפואי ממשי, עשויים להיחשב כמקרי רשלנות רפואית, המצדיקים קבלת פיצוי כספי גבוה, וזאת בתנאי שהוכח הקשר הישיר בין רשלנותו של הרופא המטפל ובין ההתדרדרות הרפואית אשר נגרמה למטופל.
רשלנות רפואית במעקב אחר נוטלי אנטיביוטיקה
מטבע הדברים, במרביתם המוחלט של המקרים החולה אינו מודע לכך שהוא סובל מרגישות לרכיבים מסוימים באנטיביוטיקה, כאשר גם התיק הרפואי שלו אינו כולל עדות קודמת לכך. משכך, בלא מעט מקרים, חולים הרגישים למרכיבים שונים בתרופות האנטיביוטיות מגלים זאת רק ברגע האמת, ולאחר הופעתן של תופעות הלוואי הראשונות, אשר נוטות להחמיר לאורך זמן.
מסיבה זו, מחובתו של הרופא המטפל, המורה בדבר נטילת אנטיביוטיקה, לנהל מעקב אחר החולה, ולהשגיח מקרוב אחר מצבו הרפואי לאורך הזמן, הן במטרה להבטיח את השפעתה החיובית של התרופה האנטיביוטית, והן במטרה למנוע אפשרות של סיבוכים רפואיים הנובעים מרגישות בלתי ידועה של החולה לאחד מרכיבי התרופה.
בשעה שחולה הנוטל אנטיביוטיקה מתלונן על תופעות לוואי מסוימות, על הרופא להתייחס לכך, ובמידת הצורך לשקול טיפול רפואי חלופי, או מתן מינון נמוך יותר.
הימנעות ממעקב אחר תופעות לוואי אלו, או פטירתן כ"עניין שגרתי", מה שעלול לגרור נזק רפואי הולך וגובר לחולה, עלול בהחלט להיחשב כרשלנות רפואית, ולחייב את הרופא לשאת בנזקים שנגרמו עקב התנהלותו הרשלנית, הן בהיבט הממוני, והן בהיבט שאינו ממוני (עוגמת נפש וסבל נלווה).
