רשלנות רפואית בשל סבל של היולדת

באמצע חודש יוני של שנת 2014 פסק בית משפט השלום בחיפה לטובתה של יולדת שהגישה תביעה משפטית נגד משרד הבריאות בעקבות כך שנאלצה לעבור ניתוח להוצאת השליה לאחר הלידה בזמן שלטענתה ניתן היה למנוע את הניתוח.

לקראת סוף שנת 2006 התובעת ילדה את בתה הבכורה בלידה רגילה בזמן שהייתה בת 25 שנים. בעלה הנרגש עמד לידה במהלך כל הלידה ולקראת סיום הלידה העיר את תשומת הלב של המיילדת לכך שחלק מהשלייה נותר בגופה של התובעת. המיילדת ביטלה את דבריו מכל וכול, סירבה לקרוא למיילדת בכירה יותר והכריזה על הלידה כלידה חלקה שעברה ללא תקלות.

לרוע מזלה של התובעת הלידה לא עברה בצורה חלקה אחרי הכול ולאחר חודש ימים מהלידה המרגשת היא הגיעה לביקורת אצל רופא הנשים שלה ששלח אותה לבצע בדיקת אולטרסאונד בה התגלה כי בעלה צדק – חלק מהשלייה אכן נותר ברחמה של האם הטרייה.

בעקבות הגילוי של השלייה האישה נאלצה לעבור מספר טיפולים. בהתחלה בוצעו ניסיונות להוציא את השלייה על ידי מתן של תרופות אך מאחר והשלייה נותרה ברחם, לא היה מנוס מלהוציא אותה על ידי שאיבה בחדר ניתוח.

בשנת 2010 נכנסה שוב התובעת להריון והפעם ילדה בן זכר. בניגוד ללידה הראשונה שלא הסבה לה כאבים רבים ושעברה בצורה חלקה למעט הישארות חלק מהשלייה בגופה, הלידה השנייה הייתה מורכבת יותר, התובעת איבדה במהלכה דם רב וכן לאחר הלידה נאלצה לעבור שוב הליך כירורגי במטרה להוציא את שארית השלייה שנותרה בגופה.

ההחלטה להגיש את התביעה

אמנם במשך ארבע שנים התובעת נמנעה מלהגיש תביעה בגין הסבל שנגרם לה לאחר הלידה הראשונה, אך לאחר הלידה השנייה החליטה לתבוע את משרד הבריאות בגין אותו סבל שכן הלידה השנייה עוררה בה את החוויה הטראומטית והתובעת הרגישה שהיא לא יכולה לשתוק עוד.

בכתב התביעה נטען כי הליך השאיבה שבוצע בה לאחר הלידה הראשונה, שהיה יכול להימנע בקלות, הסב לה סבל קשה מנשוא. התובעת טענה שמאחר ומצבה הכלכלי קשה מאוד, אין באפשרותה לספק חוות דעת של רופא מומחה כנהוג בתביעות שמוגשות על רקע של רשלנות רפואית, אך את טענותיה ביססה על הניירת הרפואית שאספה בעניינה.

התובעת טענה בכתב התביעה שלאחר הלידות החלה לסבול מנדודי שינה, איבדה לחלוטין את שמחת החיים שלה, שבעקבות הטיפול הרשלני שזכתה לו במהלך הלידה הראשונה נמנעה מלהיכנס להריון במשך שלוש וחצי שנים וכן שחוותה פגיעה של ממש בבריאותה הנפשית.

כאשר נשאלה התובעת מדוע התעכבה זמן כה רב עם הגשת התביעה ומדוע לא הגישה אותה מיד לאחר הלידה הראשונה, השיבה התובעת שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שלאחר הלידה שהתה תקופה ממושכת בבית אמה ושם הרגיעו אותה ללא הרף בדיוק כמו שהרגיעו אותה בבית החולים.

הטענות של התביעה מול הטענות של ההגנה

מטעם התביעה עברו בזה אחר זה עדים שתרמו לחיזוק הגרסה של התובעת. ראשונה עלתה אימה של התובעת שהעידה על הסבל הרב שהיה מנת חלקה של בתה לאחר הלידה הראשונה, אחריה עלתה המדריכה ללידה שהעבירה את קורס ההכנה ללידה לתובעת ולבעלה ואחריה עלה רופא מומחה שהעיד כי במידה ועולה החשד ולו הקל שבקלים כי חלק מהשלייה נשאר בגופה של האישה יש מקום לערב רופא מיילד.

סך הכול דרשה התובעת לקבל פיצויים מהמדינה (שבבעלותה נמצא בית החולים שבו ילדה את בתה הראשונה) על סך 208000 ₪ בגין סבל, כאבים והוצאות רפואיות וכן בשל סבל עתידי כיוון שהחוויה הטראומטית שעברה שללה ממנה את היכולת "להרות בשמחה".

הנתבעת ניסתה להוכיח כי לתובעת לא נגרם נזק של ממש וכי תוך מספר שנים אף הרתה שנית. עוד ניסתה להוכיח הנתבעת כי האב לא באמת מסוגל לשמש כבר סמכא בתחום ועל מנת להוכיח זאת הביאה לבית המשפט שלייה אמתית. לבסוף טענה הנתבעת כי מקור הסבל של התובעת הוא בדין המקראי "בעצב תלדי בנים" ולא ברשלנות מצד המדינה.

פסק הדין

השופטת חייבה את המדינה לפצות את התובעת בפיצויים בגובה של שלושים אלף ₪ עבור סבלה בתוספת של חמישה עשר אלף ₪ עבור שכר טרחת עורך הדין שייצג אותה במשפט. בנוסף, חייבה השופטת את הנתבעת לשלם חמשת אלפים ₪ לאוצר המדינה עבור הטעם הרע שנשאר בעקבות הבאת השלייה החיה לבית המשפט.