דרכי אבחון של סרטן השד
סרטן השד הוא מחלה קשה, אבל ניתנת לריפוי. כיום, אחוז הולך וגובר של הנשים החולות בסרטן השד מבריאות לחלוטין מהמחלה. עם זאת, שיעורי הריפוי תלויים, בין היתר, באבחון נכון ומוקדם של המחלה. האבחון מתבסס על שורה של אמצעי עזר, הדורשים שימוש מושכל ונכון.
בדיקת ממוגרפיה
בדיקת ההדמיה הראשונית לבירור ואבחנה מוקדמת של סרטן השד היא בדיקת ממוגרפיה. בדיקת ממוגרפיה היא בעצם בדיקת רנטגן של השד, המזהה שינויים ברקמה התקינה שיכולים להיות סימנים לגידול ממאיר.
הבדיקה מומלצת כבדיקת סקר תקופתית לכל הנשים מעל גיל 50 (יש המקדימים לגיל 40), מדי שנה או שנתיים. ממצאי הבדיקה מפוענחים על ידי רופא המומחה בהדמיה (רנטגנולוג), וכל ממצא חריג מסווג על פי דירוג המכונה BIRADS.
דירוגו של הממצא, מ – 1 ל – 5, מצביע על הסיכון לממאירות. בדיקת ממוגרפיה משמשת כבדיקה אבחנתית לעיתים נדירות ביותר. לרוב, בדיקה חשודה מביאה לביצוע בדיקות אבחנתיות נוספות, ובעיקר ביופסיה.
בדיקת אולטרה סאונד
אצל נשים צעירות ונשים עם רקמת שד צפופה, בדיקת ממוגרפיה איננה יעילה בזיהוי מוקדים חשודים. צפיפותה של הרקמה מפחית מרגישותה של הבדיקה. בנשים אלו נעזרים בבדיקת אולטרה סאונד (על קול), המסייעת גם באבחנה בין ממצא סולידי (החשוד יותר כממאיר), לבין ממצא ציסטי, מלא בנוזל, שהוא שפיר באחוז ניכר מהמקרים.
בדיקת MRI
בשנים האחרונות עולה גם שכיחותה שימושה של בדיקה נוספת – בדיקת תהודה מגנטית (MRI). בדיקה זו יקרה למדי, אך מאפשרת מבט מצוין על מבנה השד, והיא כלי יעיל באבחנה במקרים לא ברורים.
כיום משמשת הבדיקה בעיקר לנשים הנושאות את הגן BRCA1 או BRCA2, המגביר מאוד את הסיכון לסרטן שד. נשים אלו עוברות בדיקות תקופתיות מדי שנה או חצי שנה באמצעות בדיקת MRI.
ביופסיה ובדיקה פתולוגית
כאשר מתגלה ממצא חשוד בשד, השלב האבחנתי הבא הוא בדרך כלל ביצוע ביופסיה, ובדיקה פתולוגית של הדגימה. בביופסיה נלקחת דגימה מהרקמה, ועוברת עיבודים שונים במעבדה כדי לבדוק האם מדובר בתאים השייכים לגידול ממאיר, או בתאים של רקמה בריאה.
ניתן ליטול דגימה מהרקמה תוך כדי סיוע באמצעי הדמיה שונים (אולטרה סאונד, ואפילו CT), כדי להפחית את הסיכון ל"פספוס" של הרקמה החולה, ודגימה של רקמה בריאה בטעות.
הדגימה שנלקחה נבחנת על ידי רופא המומחה בפתולוגיה, תחת מיקרוסקופ. במקרה שאכן מדובר בגידול סרטני, הפתולוג מסווג את הגידול, על פי מראה אופייני, לסוג היסטולוגי ודרגת התמיינות. דרגת התמיינות מתייחסת לדרגת השוני של התאים הממאירים מהרקמה הבריאה.
השלב החשוב ביותר באבחנה הפתולוגית, המשפיע באופן מהותי על הטיפול במחלה, הוא האבחנה של הקולטנים הנמצאים בתאים הממאירים. קיימים שלושה סוגים עיקריים של קולטנים המשפיעים על סיווג הסרטן – קולטנים לאסטרוגן, קולטנים לפרוגסטרון וקולטנים הנקראים HER2.
אבחנה מולקולארית
בנוסף לאבחנה בפתולוגית, כיום הולך וגובר השימוש בבדיקות מולקולאריות להערכת הממאירות. בדיקות מתקדמות אלו מסייעות באבחון מותאם אישית של המחלה, ויכולות לעזור בהתאמת הטיפול האופטימאלי לחולה.
בדיקות הדמיה כלל גופיות
אם אכן התגלה גידול סרטני לאחר ביופסיה או ניתוח, יש צורך בביצוע בדיקות הדמיה כלל גופיות. בדיקות אלו נועדו לדרג את הגידול (Staging), כלומר לקבוע את רמת המעורבות של איברים אחרים בגוף.
ההתייחסות לגידול ממאיר ממקום שונה לחלוטין מההתייחסות לגידול ממאיר בשד ששלח גרורות. גם למיקומן של הגרורות משמעות חשובה – גרורות בכבד מטופלות באופן שונה מגרורות בעצמות. הבדיקה המשמשת ביותר לאבחנה של פיזור גרורתי היא בדיקת CT של החזה והבטן.
היום, גובר והולך השימוש בבדיקה חדשנית, המכונה בדיקת PET/CT. בדיקה זו משלבת בדיקת CT רגילה עם בדיקה המזהה בדיוק רב תאים ממאירים על פי טביעת האצבע המטבולית שלהם. בדיקה זו חשובה גם במעקב אחרי חולים, כדי לזהות באופן מוקדם חזרה של גידול ממאיר באזורים שונים בגוף.
בדיקות אבחנתיות במהלך הניתוח
במידה והחולה הופנתה לניתוח לאור תוצאות הבדיקה הפתולוגית, יש משמעות גם לצעדים אבחנתיים במהלך הניתוח עצמו. לעיתים נעזרים בבדיקה פתולוגית מהירה, המכונה "חתך קפוא" (“Forzen”), כדי לזהות גבולות ומיקום של תאים ממאירים במהירות תוך כדי הניתוח.
מלבד הזיהוי הנכון של הגידול (המתאפשר גם באמצעות סימון מוקדם בבדיקת הממוגרפיה ובזמן הביופסיה), חשוב לבדוק בניתוח מעורבות של קשריות לימפה מקומיות. מעורבות של קשריות לימפה בגידול משפיע על הטיפול בחולה ועל הפרוגנוזה (הצפי לעתיד) של המחלה. בדיקת קשריות הלימפה נעשית באמצעות בדיקת קשרית מייצגת, המכונה "בלוטת הזקיף".
אל הגידול הממאיר מוזרק חומר צבע או חומר רדיואקטיבי, המתרכז בבלוטה המנקזת את אזור הגידול. הבלוטה מוסרת בניתוח, ונשלחת לבדיקה פתולוגית. המנתח יכול להמשיך בניתוח בהתאם לתוצאות המתקבלות מהפתולוג, תוך התחשבות בהמצאות תאים ממאירים בבלוטת הזקיף.
סמני סרטן
תאים ממאירים מסוגים שונים מפרישים חומרים שונים הניתנים לזיהוי בזרם הדם. מדידה של חומרים אלו מסייעת בזיהוי של גידולים ממאירים בשלב מוקדם, לעיתים בטרם זוהו בבדיקות הדמיה. בדיקות אלו נמצאות בשימוש מוגבל למדי באבחנה של סרטן השד. סמני הסרטן הרלוונטיים לסרטן זה הם (בעיקר): CA-15-3 ו – CA-125.
רשלנות באבחון סרטן השד
רשלנות באבחון סרטן השד יכולה להופיע בכל אחד משלבי האבחנה. רשלנות באבחון מאוחר יכולה לנבוע בשל התעלמות של הצוות המטפל מתלונותייה של המטופלת על תחושת גוש בשד או שינויים אחרים הדורשים בירור נוסף, אי שליחתה לבדיקות כלל או שליחתה לבדיקות שאינן מתאימות, חוסר הקפדה על בדיקת שד תקופתית על ידי הרופא והמטפל, אי שליחת המטופלת להמשך בירור רפואי ועוד.
לעיתים, הרופא מפנה את החולה לבדיקת ממוגרפיה, בעוד שמבנה השד שלה מצריך בדיקת אולטרה סאונד כדי להעריך באופן מיטבי סיכון לגידול ממאיר. חשוב לערוך בירור מתאים גם לנשים צעירות, בייחוד בנוכחות של היסטוריה משפחתית מתאימה.
הבדיקה הפתולוגית היא שלב מפתח באבחנה. רשלנות רפואית יכולה להתבטא באבחון שגוי, כאשר למשל הבדיקה נלקחת מאזור בריא בשד, במקום מאזור חולה, ומזיהוי לא נכון של הגידול. חשוב להקפיד על ביצוע בדיקות נכונות ומתאימות, עם פענוח נכון, של קולטנים בגידול. לבדיקות אלו משמעות מעשית גודלה מאוד לטיפול במחלה.
