הכלל במשפט האזרחי הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" כלומר על התובע להוכיח את תביעתו. עם זאת, ישנם מקרים בהם נטל ההוכחה מתהפך כלומר, הנתבע הוא זה אשר יצטרך להוכיח שאין נגדו עילת תביעה. מדובר במקרים בהם לתובע אין ראיות מסיבה כלשהי, שהראיות שבידו אינן מספיקות, או שאין לו מספיק ידע כיצד קרה הנזק.
במקרה כזה נקבע כלל ראייתי הקובע "הדבר מעיד על עצמו". על פי הכלל הזה נטל הראיה עובר מהתובע בתביעת רשלנות לנתבע, כאשר על הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי הוא זה אשר לא התרשל. 
מה התובע צריך להוכיח במסגרת תביעת רשלנות רפואית?
- על התובע להוכיח את תביעתו. במקרה של תביעת רשלנות רפואית על התובע להוכיח את רכיבי עוולת הרשלנות ועליו מוטלת חובת ההוכחה:
- על התובע להוכיח שהנתבע לא קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו;
- שהנתבע ביצע מעשה ההתרשלות / מחדל ולא התנהל כאדם סביר באותן נסיבות;
- שקיים קשר סיבתי בין מעשה הרשלנות והנזק;
מתי עובר נטל הראיה לכתפי הנתבע?
נטל הראיה יכול שיעבור לכתפי הנתבע, כמו תאונות דרכים, רשלנות רפואית, נפילות מגובה, מעידות במדרכה, פגיעות מכלב, וכו'. על הנתבע יהיה להוכיח שלא התרשל.
נטל הראיה עובר כאשר מתקיימים תנאים מסוימים כדלקמן:
- התובע לא ידע את העובדות שגרמו לנזק: לא הייתה לו ידיעה, ולא הייתה יכולה להיות לו ידיעה לגבי הנסיבות שגרמו לנזק. יש מקרים שיש הבדל במידע שמחזיק התובע לעומת הנתבע באשר לנסיבות שגרמו לנזק, והתובע לא יכול להוכיח את תביעתו. במקרה כזו יועבר נטל הראיה לנתבע להוכיח שלא התרשל.
- כאשר הנתבע "שולט" בנכס שגרם לנזק; לנתבע הייתה אפשרות למנוע את הרשלנות. (דוגמא נפוצה כאשר מנתח שוכח כלי ניתוחי בגוף המנותח).
- כאשר המסקנה אשר מסתברת מהאירוע היא שהנתבע הוא זה שהתרשל כלומר, האירוע מעיד על כך שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה. מדובר בהסתברות סטטיסטית במסגרתה התובע יכול לסמוך את תביעתו על ראיות שקשורות לסטטיסטיקה ולהעביר את נטל ראיה לכתפי הנתבע. כאשר אין ראיות ספציפיות בידי התובע להוכיח את תביעתו נגד הנתבע יאפשר התנאי הזה להעביר את נטל ההוכחה לנתבע.
כמו כן פקודת הנזיקין מפרט מצבים בהם עובר נטל הראיה לכתפי הנתבע. מדובר ברשלנות הקשורה לדברים מסוכנים ובין היתר רשלנות הקשורה לאש או רשלנות שקשורה לחיה (נשיכת כלב – על הנתבע יהיה להוכיח שלא התרשל ודאג לקשור את הכלב).
העדר תיעוד רפואי או חסר ברשומות רפואיות
בתביעת רשלנות רפואית, על התובע להוכיח שהצוות הרפואי שטיפל בו התרשל. עם זאת ישנם כאמור מצבים בהם הנטל יעבור לכתפי הנתבעים ועליהם להוכיח שלא הייתה רשלנות רפואית ושאינם חייב לתובע.
תביעה של רשלנות רפואית נשענת על תיעוד רפואי. המסמכים הרפואיים והרשומות הרפואיות הינם מהותיים לתובע הרוצה להגיש את תביעתו. בטרם הגשת התביעה, על התובע לדאוג לקבל את התיק הרפואי, ואת המסמכים המכילים מידע רפואי אודותיו ואודות הפרוצדורה הרפואית, והטיפולים שעבר, ההשגחה וכו'.
למטופל יש זכות לקבל את הרשומות הרפואיות מאחר והן שייכות לו על פי חוק. כאשר המוסד הרפואי לא שומר את מסמכים הרפואיים, או שעשה רישומים רפואיים חסרים לקויים או שגויים, יקשה על התובע להוכיח את התביעה.
לפיכך נקבע בפסיקה, כי במקרים כאילו יועבר נטל השכנוע או נטל ההוכחה לנתבעים (המוסד הרפואי והרופאים) אשר כשלו בתיעוד ושמירה על הרשומות הרפואיות. עליהם יהיה להוכיח שלא התרשלו במהלך הטיפול הרפואי. כשל בתיעוד ובכל הקשור לרשומות רפואיות מהווה רשלנות בפני עצמה. על הצוות המטפל לשמור את הרישומים הרפואיים – מחדל בקשר לכך יעמוד לחובתם.
העדר תיעוד רפואי יכול להיות:
- ליקויי או כשל ברשומות רפואיות, אשר יכלו לשפוך אור על עובדות שבמחלוקת;
- רישומים פגומים לא מלאים או חסר בפרטים;
- חסר ברישומים;
בהעדר רישומים רפואיים יקשה על התובע לדעת את העובדות לאשורן ולהוכיח את תביעתו, והמחדל בקשר לכך הוא של הנתבעים. במקרים כאילו נפסק שנטל ההוכחה לגבי העובדות יעבור לכתפי הנתבעים ועליהם לשכנע את בית המשפט שלא היו מעורבים ברשלנות רפואית.
